אחת מהדרישות המרכזיות בעת רישום נכסי תרבות וטבע כאתרי מורשת עולם על ידי אונסקו, היא התוויית אזור חיץ כמרחב מגן הקולט את לחצי הפיתוח ושומר על קיימותו של האתר. על אף חשיבותו הרבה של אזור זה, הנחיות ועדת המורשת העולמית של אונסקו אינן מספקות שיטה ברורה להתוויית אזורי החיץ ואתרים רבים סובלים מבעיות שימור קשות עקב התוויה בלתי מתאימה. המטרה המרכזית של המחקר הנוכחי היא לבחון את מערכות השיקולים ושיטות ההתוויה של אזורי חיץ סביב אתרי תרבות שהוכרו על ידי אונסקו כאתרי מורשת עולם, על מנת לאתר קריטריונים ברורים כבסיס ליצירת שיטת התוויה אוניברסאלית. המחקר מתבסס על 80 תיקים של אתרי תרבות שנרשמו על ידי אונסקו בעשרים השנים האחרונות. הניתוחים הסטטיסטים שנערכו הראו שונות גבוהה מאד בשיקולי ההתוויה. יחד עם זאת ניתוח מפלה אפשר לזהות את המאפיינים המשפיעים ביותר על השונות הכוללים את רמת הפיתוח במדינה, סוג האתר והקטגוריה להכרזה. ניתוח רב-גורמי הצביע על שלושה מימדים רלבנטיים בהתוויית אזורי החיץ: המימד החזותי, המימד של ייחודיות האתר ומימד המיקום. ממצאים אלה שוללים את האפשרות לבניית שיטת התוויה הנסמכת רק על שכיחות שיקולי התוויה ובהתאם פותח במקומה "הליך מובנה להתוויה אוניברסאלית". בשונה מ"שיטת התוויה", "הליך ההתוויה" מאפשר גמישות ויצירתיות הדרושים במקרה זה עקב השונות הרבה הקיימת בין מדינות, בין תרבויות, בין מערכות ארגון ומינהלה, ובין מערכות חקיקה שונות. ה"הליך", הכולל מרכיב נכבד של שיתוף ציבור, נבחן על מקרה בוחן - אתר המורשת המוכרז של תל באר שבע והשווה בין אזור החיץ שהוגש בפועל לאונסקו לבין אזור חיץ שהותווה בהסכמה בהתאם ל"הליך" החדש שפותח. התוצאות הראו כי השימוש בהליך המובנה יצר אזור חיץ כמעט כפול בהיקפו מאזור החיץ שהוגש במקור לאונסקו, תוך שהוא משלב את כל בעלי העניין בתכנונו ובהתווייתו. ההליך יצר אזור חיץ של "מינימקס" – אזור בעל הגבול המינימאלי הגדול ביותר. מרחב החיץ הגדול יותר ושילוב בעלי העניין מצמצמים מאד את התנגדות האוכלוסייה המקומית לאתר ומגבירים את קיימותו לאורך שנים.

הכרזה על נכס תרבות כמו גם הכרזה על נוף, טבעי ותרבותי, כראויים לשימור ולהישרדות עבור הדורות הבאים בגלל ערכיותם ההיסטורית, הנופית או האקולוגית משמעה התערבות. אלא שבעוד בשימורו של נכס בנוי נדרשת התערבות גבוהה למניעת הידרדרות במצבו הפיסי, בשימור נוף טבעי נדרשת התערבות מזערית – יצירת תיחומים והגדרות שתפקידם למנוע פגיעה בהתפתחות הטבעית של הנוף ומרכיביו. הבחנות אלה מעודדות את רשויות התכנון להפריד בין נוף טבעי ראוי לשימור לבין נכס תרבות ראוי לשימור, ובמקרים בהם מתקיימים נכסי מורשת תרבות בנויה בתוך שטח נוף טבעי - להעדיף את שימור הנוף האיכותי ואת התפתחותו הטבעית ולהימנע משימור הנכס הבנוי. בימים אלה חוגגת האמנה הבינלאומית למורשת טבע ולמורשת תרבות )1972 ) ארבעים שנה לחתימתה. אמנה זו גם אם צרפה את שני התחומים לכותרת אחת, הפרידה בתחילת הדרך בין הגדרות הנוף הטבעי והקריטריונים לבחירתו כאתר מורשת עולם לבין ההגדרות והקריטריונים של נכס תרבות. במהלך השנים, השתנתה הגישה ונוספו לה הגדרות מחברות. למרות ההגדרות המחברות, שתי מערכות התכנון לא משתפות פעולה. מטרת מאמר זה לגשר בין ההבחנות של שטח פתוח איכותי לבין ההבחנות של נכס מורשת תרבות בנויה ולבסס טענה שהמפגש בין הנכס לשטח הפתוח יוצר מארג מוטה שימור המתייחד באיכות סינרגטית. איכות זו ראויה להכרה וזכאית לתכנון משלב. המאמר מציע מתודולוגיה תכנונית חדשה. לבחינת המתודולוגיה התכנונית המוצעת למארג מוטה שימור נבחר מקבץ של מבני פרדס הממוקם בשטח פתוח מוכרז באזור המרכז, ממזרח לעיר רחובות )ראו איור 1.)

העיסוק במונח "מורשת" בישראל מעלה שאלות ותהיות רבות. חוסר הנכונות להכיר בעובדה שאנו מוקפים ביותר ממורשת אחת בלבד, מונע מרובנו לשאול את השאלות החשובות והמביכות הנוגעות לערכים העומדים בבסיסה של המורשת הבנויה. לרוב, העיסוק בשימור מסרב לדון בערכים היסטוריים תרבותיים אשר אינם תואמים את המורשת השלטת בישראל, על כן נפוצים מצבים בהם ההתמקדות היא בזיכרונות רומנטיים ולא בערכי ומהויות המבנים עצמם. מאמר זה ידון באופן בו הופך השימור לכלי פוליטי הפועל להשלטת נרטיב אחד, בעוד שהוא משכיח נרטיבים אחרים, זאת באמצעות הדגמת תהליך שימור בית שלוש שבשכונת נווה צדק, תל אביב, כמקרה בוחן.