גליון תכנון 18-1 (2021)

כיום בישראל, התחדשות עירונית היא תהליך המבוסס על פעילות יזמית המונעת על ידי כוחות השוק. התהליך כולל בעיקר תוספת של יחידות דיור המהוות את הרווח ליזם ולכן הוא מתקיים בעיקר באזורים בהם שווי הקרקע מאפשר זאת, בעיקר באזורי הביקוש. הוא נפקד או מתקיים בעצימות נמוכה מאוד בפריפריה, ונעדר לחלוטין בחברות מיעוטים כמו החברה החרדית והחברה הערבית. תוצאה עגומה זו גרמה להבנה, שבחברה הערבית, נדרשים גישות, כלים ומנגנונים אחרים שיאפשרו יישום של תכניות להתחדשות עירונית, חידוש הריקמה הבנויה, הגדלת מצאי הדירות ושיפור המרחב הציבורי. כאן, מובא תהליך העבודה שהתקיים עבור חמש ערים ערביות שהינו שלב מקדים, טרום תכנון מפורט שמטרתו לבחון את השטח, הזדמנויות, אתגרים וחסמים בתחומים החברתיים, הכלכליים, המשפטיים והתכנוניים ואת ההתאמות הנדרשות לפני כניסה לתהליך של תכנון מפורט. התהליך שהתבצע עבור העיר סחנין מובא במאמר זה וכולל את הסכמה התכנונית לצד הצגת האתגרים של צוות התכנון והפתרונות המוצעים. מחלחלת כיום ההבנה בקרב מקבלי ההחלטות כי כדי להניע תהליכים כאלו בחברה הערבית נדרשת השקעת משאבים לבניית פרויקטים מחוללים שיהוו דוגמה מוצלחת וטובה ובעלי יכולת הנעה לפיתוח ופרויקטים נוספים בעתיד.

המים הם משאב חיוני לבריאות הביוספרה כולה, לצמיחה כלכלית, לחברה חזקה ולרווחת חיי האדם בכל תחומי חייו. בעולם התכנון, משאב המים מקבל התייחסות נרחבת בשנים האחרונות שכן למשאב זה פנים רבות וההתמודדות עמו מהווה את אחד האתגרים המשמעותיים לתכנון בישראל. למערכת התכנון תפקיד מרכזי בשמירה על משאב המים, יחד עם זאת המים עדיין "שקופים"; רמת ההגנה על משאב זה בתכניות מתאר ארציות מאפשרת ואיננה מחמירה. כתוצאה מכך אלמנטים רבים במשאב המים, כדוגמת נחלים, מעיינות, פשטי הצפה ועוד נפגעים תדיר. לא בכדי מתח מבקר המדינה ביקורת קשה על ניהול "אוצר הטבע החשוב ביותר בישראל – משאב המים" )2018 .)מאמר זה סוקר את התהליכים התכנוניים השונים המקודמים ברמה הארצית, אשר מטרתם להתמודד עם הרבדים השונים של משאב זה.

מאמר זה טוען לשינוי פרדיגמטי בתפיסת מהותה ותפקידה של ההתחדשות העירונית בישראל כמדיניות מתוכננת מאז ראשית שנות האלפיים. בתוכניות החידוש העירוני שהתקיימו בישראל בעבר, 'בינוי ופינוי' בשנות ה-60 של המאה הקודמת ו'שיקום שכונות' בשנות ה-80 ,התפיסה השלטת ראתה במדינה את האחראית לקידום תוכניות שיקום כוללות למען תושבים המתגוררים בסביבות מצוקה ועוני. תוכנית ההתחדשות העירונית של שנות האלפיים, לעומת זאת, מבוססת על עסקה כלכלית בין יזם לבעל נכס פרטי ויוצאת אל הפועל באזורים בעלי ערך קרקע גבוה. המאמר פותח בסקירה היסטורית קצרה של מדיניות ציבורית מתוכננת לחידוש עירוני בארצות הברית, אשר השפיע על תוכניות החידוש בישראל. לאחריה, סקירה של המדיניות הממשלתית להתחדשות עירונית בישראל, אשר תבחן את שלוש התוכניות הראשיות שעמדו כל אחת במרכז מדיניות התכנון של זמנה: 'בינוי ופינוי', 'שיקום שכונות' ו'התחדשות עירונית'. סקירה זו תניח את הבסיס להשוואה בין תוכנית ההתחדשות של שנות האלפיים לשתי התוכניות שקדמו לה. לצורך ההשוואה זוהו ונותחו חמישה מדדים: )1 )מטרת התוכנית; )2 )המבנה הארגוני שלה; )3 )היקף התוכנית ופריסתה הארצית; )4 )מידת שותפות הציבור בפרויקט; ו)5 )התמורה והתועלת לתושבי המקום שחודש. ההשוואה בין תוכניות החידוש העירוני העלתה הבדלים מהותיים בכל אחד מהמדדים שנבחנו. הבדלים אלה מצביעים על שינוי בפרדיגמה השלטת במדיניות החידוש העירוני בישראל, שעברה ממדיניות במימון ציבורי, הפועלת למיגור העוני ולשיפור באיכות החיים לכלל התושבים, למדיניות המכוונת לחידוש המלאי הבנוי כפועל יוצא של עסקה כלכלית. מתוך כך יוצרת תוכנית ההתחדשות העכשווית בידול ואבחנה בין תושבים במספר מישורים כאשר העיקריים הינם: בידול על בסיס בעלות (tenure (על הדיור ובידול על בסיס מיקום גאוגרפי. יתרה מזו, רבים מהמבנים שנהרסים במסגרת תוכנית ההתחדשות העירונית הם בנייני שיכון המאפשרים דיור בר השגה, במקומות מרכזיים, לטובת אוכלוסיות מגוונות. דיור בר השגה זה נהרס ובמקומו נבנות יחידות דיור חדשות וגדולות בבנייה גבוהה יותר וגם יקרה הרבה יותר. בעלי דירות ותיקים מרוויחים אומנם רווח כלכלי מעסקת החידוש, אך אלו המצליחים לחזור ולהתגורר בשכונה המחודשת מרוויחים משינוי לטובה בדימוי השכונה וכתוצאה מכך גם בדימוי העצמי. החזרה אל תוכניות החידוש העירוני שפעלו בעבר מכוונת לגיבוש תובנות שיסייעו לקידום ההוגנות החברתית-מרחבית בתוכנית ההתחדשות העירונית הנוכחית, מתוך מחשבה על חיזוק התושבים, צמצום הפערים ושמירה על חוסן עירוני.