התכנית האסטרטגית לדיור מהווה כיום גורם מניע מרכזי בתכנון הישראלי. אולם
הנתונים והנחות העבודה שעמדו בבסיסה לא פורסמו ולא הוצגו בפומבי וגם היום
נותרו עלומים. יתר על כן, תכנית זו לא עברה בקרה בלתי תלויה או דיון פתוח. בעבודה
זו אנחנו מנסים לזהות את הנתונים והנחות העבודה שמאחורי תכנית זו, ודנים בהם
באופן ביקורתי, וזאת בתקווה לפתוח את התכנית לדיון ציבורי ומקצועי.
התכנית קובעת "צרכי" דיור מעל ומעבר לתחזיות קודמות, אך לא מתייחסת
לרווחת דיור. התכנית מתעלמת מהעדכון שנעשה לתמ"א 35 ומבקרת את התפרוסת
הגיאוגרפית המוצעת בתמ"א 35 .בפועל, התפרוסת שהתכנית מציגה לא שונה
מהותית מזו שבתמ"א 35 .אולם בעוד שבתמ"א 35 תפרוסת המגורים לוותה במערך
תשתיות ותעסוקה תומך, והוצעו אמצעי מדיניות משלימים, בתכנית האסטרטגית אין
התייחסות לתשתיות ותעסוקה או לאמצעים משלימים.
בכך התכנית האסטרטגית לדיור מהווה נסיגה מהתכנון הכוללני של הדור האחרון
לפרקטיקות של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. אך הנזק העיקרי
של התכנית האסטרטגית הוא בהקדמת תכנון, דבר שיש לו מחיר שכן לכשיגיע צבר
התכניות לפרקו הוא יהיה מיושן, דבר שיפגע באיכות החיים של הדורות הבאים.
שוק המקרקעין בישראל, אמור לתת מענה התיישבותי לכלל אזרחי המדינה, ללא
הבדל וללא הפליה. עם זאת, שתי קבוצות אוכלוסייה מחזיקות במאפייני דיור שונים
ונבדלים המחייבים התבוננות מובדלת, בכל הנוגע ליצירת מענה עבור ביקושי הדיור
של קבוצות אלו בעשורים הבאים. אלו הן המגזר הערבי והאוכלוסייה החרדית.
האוכלוסייה החרדית מחזיקה במאפייני דיור ייחודיים שבמרכזם מוסדות הקהילה.
בשונה ממרבית האוכלוסייה העירונית בישראל המתגוררת בהתאם להעדפותיה
האישיות והאינדיווידואליות של כל משפחה, האוכלוסייה החרדית מתאפיינת
במגורים קהילתיים, בהתאם להשתייכותו הקהילתית והתת-קהילתית של כל אחד
מהפרטים. מצוקת הדיור החריפה בתוך הריכוזים החרדיים, הובילה בעשורים
האחרונים לעליית מחירים תלולה, לפתרונות מגורים לא ראויים ולזליגה גדלה
והולכת )בהעדר תכנון( של תושבים חרדים אל שכונות חלשות בערים מעורבות, תוך
יצירת קהילות חרדיות חדשות ושינוי אופי השכונה.
המאמר מבקש להציג "סל פתרונות" תכנוניים התואם לצורך הקהילתי של קרוב
ל-200 אלף יחידות דיור, בשני העשורים הבאים, זאת, בשים לב לצירי הביקוש השונים
מחד, ולהיתכנות הקיימת בשוק מאידך. "סל פתרונות" דיור מסוג זה יש לתכנן לאור
הגידול הדמוגרפי, תוך התאמה למגוון קבוצות האוכלוסייה בתוך החברה החרדית
ולתהליכי השינוי באוכלוסייה זו.
מדיניות "פינוי-בינוי" מכוונות בעיקר לחידוש פיזי של סביבות מגורים עירוניות.
לאורך השנים, נקשרו בתכנית הן תקוות לשינוי חברתי חיובי, והן ביקורת על כך
שיובילו לדחיקה של האוכלוסייה הוותיקה. למרות דיון ער בציבור, בכנסת ובמשרדי
הממשלה, ההשפעות החברתיות של תכנית "פינוי-בינוי" לא נבחנו עד כה באופן
אמפירי. מחקר זה בוחן את התוצאות החברתיות והמרחביות של המדיניות בשישה
מתחמי "פינוי-בינוי" במטרופולין תל אביב. לצורך המחקר נבנתה מתודולוגיה
משולבת, הכוללת סקר מקיף בקרב כשליש מאוכלוסיית המתחמים )413=n ,)מיצוע
של מאגרי מידע מגוונים וכן ראיונות עם תושבים וגורמים אחרים. על בסיס זה
נבחנו שינויים לאורך ציר הזמן בכל מתחם: תמהיל האוכלוסייה הנוכחי, מגמות
חזרה ועזיבה של האוכלוסייה הוותיקה, מאפייני האוכלוסייה הנכנסת, היחסים בין
שתי הקבוצות וכוונותיהם לעתיד. נמצא כי תופעות של דחיקת תושבים וותיקים
וקונפליקטים בין חדשים לוותיקים אינן מתבטאות באופן אחיד במתחמים השונים.
יציבות הקהילה לאורך זמן מושפעת מהפער החברתי-כלכלי בין חדשים לוותיקים
ובין השכונה לבין סביבתה. בהתבסס על הממצאים, אנו מציעים חלוקה לשלושה
טיפוסי מתחמים, אשר נבדלים זה מזה במאפייני היחסים החברתיים, אזור המגורים
ושוק הנדל"ן המקומי. מסקנות המחקר מעידות כי יצירת סביבות מגורים טובות
לאחר תהליכי התחדשות עירונית, מחייבת התייחסות להשפעות אזוריות-שכונתיות
ואיזון השפעות שליליות של "נידלון" המרחב.
המאמר בוחן את הקשר בין מגורים לפערים בתהליך פיתוח הארץ, וממשיג אותו
כ-'הפרמ"ה', כלומר שזירה של הפרטה והלאמה. בשיח המקובל מנגנוני הפרטה
והלאמה מתוארים כשתי זרועות נפרדות, בעלות הגיונות הפוכים. אך לטענתנו
תהליך הפיתוח המרחבי של חברת המתיישבים בישראל/פלסטין משלב את שתיהן
באופן מבני. הניתוח במאמר מצביע על כך שההפרמ"ה הואצה בעשור האחרון לאחר
גל הרפורמות בחקיקה ובמוסדות התכנון והקרקע. זאת ועוד, המאמר מוצא שברוב
המקרים תהליך ההפרמ"ה 'פורם' את המרחב והחברה בישראל/פלסטין לסדרה
של מעמדות אתניים, דרך שמירה על סגרגציה נוקשה במגורים והגדלת הפערים
הכלכליים, ובכך מעמיק את הקשר בין מגורים ופערים. זאת למרות מספר יוצאי דופן
בפרברי המעמד הבינוני בערים הגדולות. ההפרמ"ה מאיצה את תהליכי המסחור של
הדיור בארץ בעיקר במרחבים המולאמים, וגורמת לעליית מחירים מהירה ופוגענית.
היא משדרגת את בעלי הנכסים וההכנסות הגבוהות )בעיקר, אך לא רק, בקרב
היהודים(, ופוגעת בקבוצות מוחלשות הכוללות ערבים פלסטינים, יהודים בפריפריות,
מהגרים ובמיוחד צעירים. המאמר פורש טיפולוגיה של מצרפי הפרמ"ה שונים תוך
בחינת השפעתם על מרחב וחברה, ומסיים בדיון קצר על תפקיד המתכננים ביצירת
התהליך ובתיקונו.
The 2014 "Law to Promote the Construction of Priority Housing The
national strategic housing plan is the main driving force behind the
current Israeli planning efforts. The Planning Administration is advancing
a widespread effort to meet the goals set by this plan. However, the
assumptions and data underlying this plan have never been made public.
Moreover, the plan did not undergo any public or professional scrutiny.
In this paper we try to identify the data and assumptions that underlie the
national strategic housing plan. Then we discuss it critically.
The national housing strategic plan sets housing "needs" way above
previous plans, and critiques National Plan # 35, the national physical
masterplan. Yet, in contrast to National Plan #35 the housing plan makes
no provisions for employment or infrastructure considerations. It thus
returns to practices which were common before the 1990s, undoing
the advances made in planning practices since. However, the most
problematic aspect of the national strategic housing plan is the excess
residential units that are planned to fulfill it. These plans far exceed
demand and thus by the time they will be built they will be outdated,
thereby limiting the ability of future generations to meet their own needs
and desires.
Israel's real estate market should, ideally, offer all of the country's
citizens suitable places to live, without bias or discrimination. However,
two population groups have different and distinct housing attributes that
need to be studied separately if their demand for housing is to be met in
the coming decades. The groups in question are the Israeli Arab sector,
and the Haredi (ultra-Orthodox) population.
The Haredi population has unique housing characteristics centered
around the community's institutions. Unlike most of Israel's urban
residents, who choose where to live based on the personal and individual
preferences of each family, Haredim live in communal frameworks
dictated by each individual's community and subcommunity affiliations.
Severe housing shortages in places where Haredim are concentrated
have, over the last few decades, led to steep price increases, inappropriate
housing solutions, and (in the absence of planning) to a growing
spillover of Haredi residents into low-income neighborhoods in mixed
cities, where they are creating new Haredi communities and changing
the character of the neighborhoods.
The article proposes a "basket" of planning solutions capable of
addressing the Haredi community's need for nearly 200,000 housing
units over the next two decades, with attention both to specific areas of
demand, and to current market feasibility. A basket of this kind should
take into account current demographic growth, the diverse groups within
this population, and change processes in the Haredi sector.
Israel's urban renewal program, known as "Clear and Rebuild", aims to
demolish, rebuild and densify existing built-up environments. In public
and professional discourses, the program has been associated both with
hopes for social benefits and with concerns over displacement. So far,
however, the ongoing debate has been based on little empirical evidence.
This paper analyzes six completed "Clear and Rebuild" projects in the
Tel Aviv metro area. Based on a survey of residents and demographic
data, we offer an socio-economic analysis and a demographic trajectory
of each project. Outcomes vary between projects in terms of actual
displacement and the levels of tension between newcomer and veteran
residents. Based on our findings we suggest a typology of three project
types that differ in their neighbor relations, real estate value and regional
competitiveness. Moreover, while the policy debate on social outcomes
of urban renewal tends to focus on community cohesion specifically at
the housing project scale, we argue that these outcomes are rooted in
neighborhood and metro-scale factors such as neighborhood effects and
housing market trends.
The paper examines the links between residential patterns and social
disparities, created by the process of developing and settling Israel/
Palestine. It conceptualizes this process as 'Privati-nation', that is, the
intertwining of privatization and nationalization. In the standard planning
discourse these two separate policy arms are commonly described
as governed by opposing logics. Yet, we argue that in the making of
a Jewish settler society over Israel/Palestine, the two policy arms
have been intertwined systematically. The analysis shows that the last
'decade of reforms' in the planning and land systems has accelerated the
Privatination process. Moreover, Privatination is shown to splinter space
and society in Israel/Palestine into a series of 'ethno-classes' by creating
deep segregation alongside widening socioeconomic gaps. As such,
the process has deepened the association between residential patterns
and social disparities, despite some exceptions in integrative middleclass suburbs of large urban centers. In general, Privatination processes
have accelerated the commodification of housing and rapidly increased
prices, particularly on land appropriated from Palestinians. Privatination
upgrades the position of land and housing owners as well as high income
earners (mainly, but not solely, Jews) while downgrading the interests of
marginalized groups such as Palestinian Arabs, peripheral Jews, youth
and immigrants. The paper then outlines a range of 'Privatination' types,
and examines their impact on society and space. It ends by bringing into
question the role of planning and planners in facilitating or correcting
the regressive Privatination process.